מיצג כלים יפים הוא סימבול למה שקורה מתחת לפני השטח.

יש הרואים בהם צורך פונקציונלי, יש הרואים בהם אסטיקה ויש כאלה שיזילו דמעה נוכח המפגש המפתיע עם הכלי. שהוא אכן, יפה, אך עבורם הוא מסמן הרבה מעבר לכך. כלים הם לעיתים קרובות, געגוע, הם זיכרון.

האנגר שלנו הוא טרמינל של זכרונות, והכלים הם סוכני הזיכרון.

לעיתים הם מציפים ברגש ולעיתים הם רק כלים יפים. המיצג 'כלים יפים' הוא הזמנה להכרות מעמיקה עם מספר סיפורים שהתרחשו כאן על רצפת האנגר שלנו, המחברים בין התורמים, הכלים והמשפחות, בין הזיכרונות והמשמעויות. ברוכים הבאים. האנגר שלנו גדוש ועמוס בכלים יפים, בחפצים ובפרטי ריהוט. הם מוצגים לראווה במטרה לגרום למשפחה זו או אחרת ללקט אותם לביתם החדש. לעיתים, בוחרת המשפחה בכלי או ברהיט רק בשל היותו פונקציונלי לביתם החדש. לעיתים הכלים מעוררים חיוך או קריאת שמחה ולעיתים גם דמעה, אולי מעוררים זיכרונות מביתם שהיה. חפץ מסוים יכול לסמל תקווה או שאיפה או רצון לחזור לשגרה. ועבור כולם, הכלים הם כלים יפים, אחרת לא היו בוחרים בהם.

האנגר שלנו הוא טרימנל של כלים וחפצים, אלו הנמסרים הם בעלי משמעות לתורמים, המבקשים להיפרד מסמל, תקופה או רגש באמצעות מסירת הכלים והחפצים. וכך הם הופכים להיות שוב, רק כלים יפים.

קרדיטים:

אוצרות והפקה – רויטל בן בשט, קונספט – אורלי רובינזון, כתיבה – רויטל בן בשט, אורלי רובינזון, צביה ליפשיץ, נאוה כרמלי, בינוי – לירון ומיקי ליפץ, הקלטות – אלעד דן

רמיקוב

משחק הרמיקוב ששרד ניצב על המדף המפוייח בבית בקיבוץ בארי, כמו שיח ירוק שנותר בדרך נס, חי ומלבלב בתוך חורשת עצים שרופים. ימים ספורים לאחר הביקור שבו צולמה התמונה על ידי מתנדבי המיזם, הגיעה להאנגר גרסת וינטג' של המשחק, קופסת עץ ובתוכה מחזיקי לוחות ממתכת. זוג צעיר, שפונה מהעוטף לבית בתל-אביב, אימץ אותו אל לבו, מסמן לעצמו את התקווה להמשכיות, חיים וילדות אופטימית.  סביר להניח שהממציא היהודי של הרמיקוב, לא שיער שהמשחק המוכר והאהוב, שהיווה במשפחות רבות קשר בין-דורי ואיפשר שעות של הנאה, יסמל ביום מן הימים את היכולת לקום מן האפר ואת הרצון להמשיך לחיות, לשחק ולצחוק.

הזמן עצר מלכת

היא הגיעה אל ההאנגר של "חזית הבית" לאחר שהחלימה מפציעתה האנושה. בעלה ובתה התינוקת נרצחו בטבח הנוראי בשביעי לאוקטובר, בעיצומו של בניית ביתם החדש. בהאנגר היא הציגה תצלום של שעון קיר ירוק, וביקשה כמוהו, בדיוק, אם אפשר, אחזה בו בחוזקה כזכר לבעלה ולחיים הקודמים שהיו. זו היתה בקשתו היחידה כשעיצבו את מטבחם. היה ברור לכולם ובעיקר למלוות המשפחות שנהפוך עולם ונמצא שעון כזה בדיוק.

בעת סיור של מתנדבי "חזית הבית" בבתים השרופים של הקיבוץ, הם נכנסו אל ביתה ועל קיר המטבח הם ראו עיגול מפוייח שהיה עדות לשעון הירוק. גודלו אכן היה יוצא דופן. לאחר מאמצים רבים, איתור יבואנים ויצרנים ומבצע בלשי חובק עולם הצליחה המלווה אביב, לאתר שעון זהה. מחוגי השעון הישן כמו קפאו ברגע נורא אחד על הקיר השרוף, והשעון החדש, התלוי עתה במקומו בביתם הזמני, מנסה ללמוד, יחד עם האם ושני ילדיה ששרדו, איך להתחיל לספור מחדש את הזמן  שאחרי…

דיקסי

אל ההאנגר של חזית הבית הגיעה בתו הצעירה של סנ"צ אבי עמר ז"ל, אשר היה בכוח הראשון שנכנס לישובי העוטף. היא שוטטה ברחבי האנגר ונהנתה ללקט ולאסוף פריטים יחודים ששבו את ליבה.

על מדף צדדי בגלריה הייתה מונחת תמונת גובלן (רקמה) של סוס, שראשו היה מעוטר בפס בהיר, "כך בדיוק נראית דיקסי!" אמרה, "סוסת הילדות שלי, כל הזיכרונות הראשונים שלי מאבי קשורים בסוסים. זהו זיכרון מתוק מאבא שלי, מהחיים ולא מהמוות," סיימה את דבריה, כשהיא מאמצת את רקמת הסוס אל לבה.

א. קוזלוב

אנדריי קוזלוב נחטף ממסיבת הנובה. הוא הוחזק בשבי החמאס שמונה חודשים, שבסופם חולץ במבצע צבאי הירואי.

באחד מביקוריו בהאנגר הוא ביקש סיוע גם בבחירת חפצי אומנות, ובחר תמונה שבה נשקפת דמות גברית העונדת שרשרת, ספק "שרשרת חסינות", דמות שכמו מהדהדת את דמותו של אנדריי שניצל ושרד.  רק לאחר שנתלתה התמונה על הקיר בדירתו החדשה, הבחינו בחתימת האומן – א. קוזלוב.

זהו אחד מאותם צירופי המקרים המרגשים והמפתיעים שקורים לא מעט בהאנגר, כמו רוצים להזכיר שלכל דבר יש סיבה אך לא תמיד נדע מהי. בהתחקות אחר זהות האמן, התברר שמדובר באומן אליהו קוזלוב, שהתמחה בצילום ובהדפס ועבד במפעל התכשיטים בקיבוץ כברי.

נדוניה

בביקורם של הזוג הטרי בהאנגר היא הבחינה בסט צלחות זהה לזה שאבד בעת פגיעת הטיל בביתם שבקיבוץ בצפון. הסט הזה ליווה אותה כל חייה, והגיע עימה כנדוניה אל הזוגיות שהתחדשה בשנות השבעים לחייהם. החיים זימנו להם דרכים נפרדות – מלחמות, פרידה, זוגיות ומשפחה, וגם אלמנוּת. רגע לפני המלחמה הם התאחדו בשנית  איחדו בתים, חוו פינוי,  פגיעת טיל בביתם וגם הצעת נישואין מרגשת על שפת הכינרת, במלון אליו התפנו.  מציאת סט הצלחות בהאנגר, התואם בדיוק לזה שנשבר בעת פגיעת הטיל בבית, מסמלת עבורה את ברכת הנדוניה, לקראת נישואיה החדשים. ואנחנו לא יכולנו לחשוב על מתנת חתונה מתאימה יותר לזוג הטרי.

מוט מתח

המתנדב שליווה את אב המשפחה מכפר עזה לא יכול היה להתעלם מהתרגשותו של האב כשנתקלו במוט מתח, ושאל בעדינות – "ספר, מה מרגש במוט מתח?!" "מוט שכזה הציל את המשפחה שלי" אמר, "ביום לפני השבת השחורה, בני התקין מוט במשקוף דלת הממ"ד. כשחדרו המחבלים לביתנו, קיבענו את הדלת בעזרתו. כשהם ריססו את דלת הממ"ד אף אחד מאיתנו לא נפגע, בשל תמיכת המוט יכולנו לשמור ממנה מרחק ולא נדרשנו להיצמד אליה, כך ניצלו חיינו. אשתי כל כך תתרגש כשתראה מה מצאתי כאן!", הוסיף בחיוך. בדרכים עלומות תזמון, יצירתיות וגורל חוברים יחדיו וחפץ שנועד לחיים אחרים, מקבל תפנית ומשימה שונה למלא. כמה מתח ועומס יכול לשאת עימו מוט מתח אחד.

חנות ממתקים

עבור הסבתא החייכנית מהקיבוץ בעוטף, הביקור בהאנגר הפך לתחליף מעולה לפסיכולוג או למטפל שנועדו לתמוך בה. כך משתפת אותנו נכדתה כממתיקת סוד, מפרטת איך סבתהּ מסרבת למפגשי טיפול, אך מבקשת לבוא שוב ושוב לבקר בהאנגר.  היא הצליחה לשרוד באומץ ותושיה, שיחדה בכסף ובתכשיטים את שלושת המחבלים שחדרו לביתה ב-7 באוקטובר, וקיבלה את חייה בתמורה. בכל ביקור שלה בהאנגר, ההמולה סביבה רוחשת, המתנדבים מאושרים לראותה שוב. היא פורקת  אט אט את המתח שנצבר בה מן המפגש הטראומטי פנים מול פנים עם הרוע, זאת כשהיא משתפת בסיפורי אותו היום. ונכדתה מוסיפה: "היא מאושרת למראה השפע והיופי שמציצים מבין המדפים ומן האווירה הטובה ששוררת במקום, ולמרות גילה היא מרגישה ממש כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים צבעונית…"

סוסים מנצחים

"את יודעת למה רציתי דווקא סוס? סוסים מסמלים בשבילי את החופש והתקווה!" הסביר הנער הבדואי בעיניים נוצצות כשהוא אוחז את תמונת הסוסים במחלקת האומנות.

בית משפחתו בנגב נהרס מפגיעת טיל והוא הגיע עם אימו להאנגר ללקט רהיטים וחפצים לביתם הזמני. כשסיימו, הוא ביקש לחפש כמה דברים גם לעצמו, אסף כיסא לשולחן לימודיו, ספרים באנגלית, וחָלק חלומות לעתיד טוב – לסיים תיכון, להתגייס לצבא וללמוד מדעי המחשב באוניברסיטה. סוסים מנצחים הם אכן תמונה של תקווה.

משפחה אחת

את זעקתה של הילדה, בשבעה באוקטובר, מתוך הרכב בשדרות, אי אפשר לשכוח, "תעזרו לנו, יש לי כאן תינוקת, תיקחו אותנו." הוריה כבר היו לא בין החיים. זהו סיפורה הטראגי של המשפחה ששתי בנותיה הקטנות נותרו ברכב וזעקו לעזרה, סיפור שצרב את לב  כולנו.

דודתן אורטל הגיעה אל ההאנגר במטרה "לסדר להן את החדר הכי יפה בעולם", חולמת על הרגע שבו תיכנסנה הילדות בדלת הבית, שמעתה הוא גם ביתן החדש. 

כשהגיעה מההאנגר אל ביתה הופתעה הדודה לגלות לוח עם אוסף אותיות שהוטמן באחת השקיות ללא ידיעתה. למחרת שלחה אל מלוות המשפחות תמונה מרגשת של הלוח נושא את שמות המשפחה המאוחדת, תמונה המצהירה יותר מכל שמשפחה אחת הם.

ספלים מחפשים אהבה חדשה

את ספלי הקפה תרמה להאנגר מנהלת מחלקת כלי הבית. זה לא היה פשוט עבורה, אלו הם ספלים שקיבלה בירושה מאמה, ספלים אנגליים מעוטרים בתותים. מדי פעם התבוננה בהם בביתה, עד שיום אחד גמלה בליבה ההחלטה להעביר אותם הלאה, בתקווה שיגיעו לבית טוב. ספל אחד השאירה לעצמה כמזכרת.

עוד באותו היום, בו הוצגו לראווה הספלים במחלקה, הגיעה משפחה מכפר עזה והתאהבה בסט, בערב כבר סודרו הספלים בביתם החדש ומיד נשלח סרטון וידאו שבו אם המשפחה מספרת איך מוקמו הספלים בארון המטבח וכמה שִמחה הם הביאו איתם, רק שאלה אחת היא שאלה, הייתכן כי ספל אחד מעט שונה מכל היתר? אכן כן, הרי ספל אחד נשאר בביתה של המתנדבת, ואחר הוצמד לסט במטרה להשלימו, כעדות וזיכרון מאיפה הגיעו ואיך נמסרו באהבה.

היהודי הנודד

היא הגיעה אל ההאנגר בשבוע הראשון במטרה לארגן לבנה שנִיצל יחידת דיור זמנית כתחליף לביתו שנשרף כליל. בנה השני נרצח בכיתת הכוננות. את ביתה שלה, שנפגע אף הוא, על אוסף כלי הבית והריהוט שבו, השאירה מאחור. לא היה בה רצון להתעסק עם החדר הזמני שבו היא מתגוררת.  היא אישה של טעם ואסתטיקה. לקראת סיום השהות בהאנגר, הופנתה תשומת ליבה אל סט אגרטלים זעירים המיועדים להשרשה כשהם תלויים על הקיר.  שבועות לאחר מכן היא שלחה תמונה ובה הצמחים המושרשים. כך נשמר הקשר, מדי פעם מתקבלות תמונות המעידות על הזמן שעובר, על השורשים המתחזקים ועל הצמיחה.  עשרות אלפי התושבים שנאלצו לעזוב את ביתם בשעת מלחמה מייחלים לרגע בו יוכלו להכות שוב שורשים, מי בביתו החדש ומי באדמתו שהשאיר מאחור.

מטריושקה

היא נושאת עימה את מראות, ריחות וקולות השבת ההיא בקיבוץ בארי.

את רצח בעלה בזרועותיה, את ביתה ההרוס שהופצץ על המחבלים שבתוכו… את תחושת חוסר האונים והלבדיות. את זכרון השעות הקשות בבית משפחת פסי, לשם נלקחו כבני ערובה במהלך התופת.

היא אחת משתי השורדות שניצלו. כשמלוות המשפחות הזמינה אותה אל מחלקת הוינטג' לבחור לה פריט כדי לשמח את ליבה, היא הופתעה לגלות את בובת המטריושקה (בבושקה), כאילו חיכתה רק לה, מחייכת אליה מהמדף, מזכירה לה את גן העדן הפרטי שבנתה עם האיש שכל כך אהבה, ואת 2 הבבושקות שכל 11 נכדיהם שיחקו אתן,  גן עדן שנרמס ולא נותר ממנו דבר.

המטריושקה, בובה בתוך בובה בתוך בובה, שושלת טבעית של דורות של נשים, הנושאות בתוכן את המשך הקיום האנושי-

סבתא- אמא- בת- נכדה- נינה. עבר- הווה- עתיד, מכונסים ביחד לתוך בובה מסורתית מלאת זכרונות.

כאן גרים בכיף?

הם היו חמישה: אב, אם, שני בנים ותינוקת קטנה שהצטרפה למשפחה. לאחר השבעה באוקטובר הם נותרו רק שלושה, אֵם המגדלת לבדה את שני בניה הקטנים.

"את יודעת",  חלקה האם עם  מלוות המשפחות, "אנחנו משפחה שאוהבת פילים, אולי יש בהאנגר שלכם פילים?"  ציד הפילים במרחבי ההאנגר לא נשא פרי, למרות המאמץ של המתנדבים להענות לבקשתה.

בדרכה החוצה, ליד שולחן הקבלה, התעכבה האם ליד קופסה שהכילה שלטים לדלת הכניסה ותרה אחר שלט מתאים.

היא הרימה את הראשון–  משפחה בת 5 פילפלונים. הכאב ניכר על פניה. השלט הבא ובו איור של שלושה פילפלונים בלבד היה כבר קשה מנשוא.

השלטים הוחזרו לקופסה, ממתינים למשפחה אחרת, מבטיחים -"כאן גרים בכיף". האומנם?

כלים יפים

סדרת כלי האוכל של רונית פירסט, שהפכה כה פופולרית בבתים הישראלים של שנות התשעים, מאופיינת באיור נאיבי של בית עם גג רעפים, עצי פרי ברקע, ערוגות של גינת ירק ופרפר ושמש. האיור אפיין את סדרת הכלים שֶכּונתה בשם – "כלים יפים".

מי שהבחין בכלי הקרמיקה עם האיור התמים על מדפיה העמוסים של מחלקת כלי המטבח בהאנגר, היה חתנה של המעצבת, תושב כפר עזה, אשר הסתתר במשך שעות רבות בממ"ד עם אשתו ובנם הפעוט עד לחילוצם בערב השבעה באוקטובר.

התמונה הפסטורלית שעיטרה את הכלי לא דמתה כלל למראות שחוותה המשפחה בעת חילוצה מביתם הבוער: בתי שכניהם עולים בלהבות וההבנה שאימו ובן זוגה לא שרדו את הטבח באותו הבוקר.

הוא התבונן שוב בכלי, שקע בזיכרון מחיים אחרים, של בית עם שביל ופרפר ושמש, והוסיף באופטימיות: "אני עדיין חושב שקרו ניסים ביום הזה".

שולחן גלשן

חבורת צעירי בארי  ביקשו לשוב אל הקיבוץ מיד עם פרוץ המלחמה, הם הוגדרו ככוח חלוץ ששב לסייע ולשקם את מפעל הדפוס.

הצעירה בת השמונה-עשרה, ששני הוריה נחטפו לעזה, הצטרפה גם היא אל חבריה, כדי להיות קרובה אל בני משפחתה החטופים.

כשהגיעה אל ההאנגר ביקשה לחדרה שולחן בצורת – גלשן!

מתנדבי חזית הבית, שעטפו אותה בחום רב, נרתמו למשימה ולאחר ימים ספורים הוכן השולחן ב-"האנגרייה" (סדנת הנגרות של "חזית הבית"). וכך עמד על ארבע רגליו שולחן גלשן מעץ,  משויף ויפיפייה, שולחן שזכה לחותמת חדשה שציינה את פתיחת ה'ליין' החדש של חזית הבית – שולחנות גלשן.

אביה עדיין מוחזק בשבי. אנו מתפללים לשובו הביתה.

 סוכני זיכרון

היא אֵם שכולה. את בתה איבדה במסיבת הנובה ואלינו הגיעה במטרה להרכיב מחדש את פאזל חייה. היא התמסרה אל חווית השיטוט בהאנגר ונהנתה להסתובב בו ולאתר פרטי ריהוט וכלי בית. היא הבטיחה לשוב בשנית, אמרה שיש לה מעגל שהיא צריכה לסגור. ואכן היא שבה כשבידיה ארגז גדול ובו סט צלחות וספלים. כשנשאלה מדוע היא מוסרת מערכת כלים שלמה ויפה, שיתפה שאינה יכולה להמשיך להשתמש בהם עוד. כלים שהיו זיכרון כואב לארוחות עם בתה, רגעים משותפים, זמנים של ביחד.

פעמים רבות, חפצים אינם רק חפצים הם 'סוכני זיכרון', מזכירים  אירועים משמחים ועצובים בחיינו, מהווים תזכורת לאנשים אהובים שאינם איתנו עוד

שידת התחלה

זוג צעיר מאצבע הגליל נאלץ להתפנות מביתו. עוברים בין דירות, מפוצלים בין המשפחות.

כמעט שנה שהם עקורים מביתם ורק עכשיו שבו לגור יחד בדירה זמנית. היא אינה רואה באופק אפשרות לחזור הביתה והכול נראה לה קודר ושחור.

לאחר שיטוט ממושך בניסיון למצוא פתרונות פונקציונליים לדירה החדשה, נבחרה שידת החתלה ממחלקת הילדים, והוחלט שלאחר התאמות היא תהווה פתרון אחסון ומשטח עבודה במטבחון הקטן.

פניה של הצעירה אורו: "ניקח אותה למטבח ויום אחד נחזור הביתה ואשים אותה בחדר הילדים". ניכר היה שהתקווה שבה אליה והיא יכלה לדמיין את התגשמות החלום.

העובדה שלחפצים ולרהיטים יש אפשרות לשנות את ייעודם המקורי, מעניקה לא פעם עידוד והשראה לבני המשפחה המגיעים לכאן. מי יודע, אולי גם הם עצמם יוכלו לפתוח דף חדש בבית שיקימו עכשיו?

שולחן עגול

היא אישה צעירה, שֶשכלה את בעלה ובתה באותה שבת שחורה, מנסה לחשב את מסלול חייה מחדש.

בביקורה בהאנגר, בעת חיפושה אחר שולחן אוכל, "רק לא רהיטים בצבע שחור" אמרה בלחש אך בביטחון, מבקשת ליצור סביבה ועתיד בהירים עבורה ועבור בניה ששרדו.

המלווה הציעה לה שולחנות בעיצובים שונים, שכולם נתרמו באהבה. היו שם שולחנות חדשים וכאלו עם סיפור, מרובעים ומלבניים, רחבים וצרים וכאלה העשויים מחומרים מגוונים.

"חשוב לי שיהיה שולחן עגול" הוסיפה האם "כשיושבים סביב שולחן עגול, מרגישים פחות מי חסר…".

"לוריין"

"לוריין" שידת עץ יפהפייה שנבנתה על ידי אביו של התורם, הגיעה אל ההאנגר, טומנת במגירתה 'תעודת לידה' בכתב יד:

"רהיט זה, שנבנה על ידי אבי בצרפת באזור לוריין ((Lorrain, עשוי מחומרים מעולים ובאיכות". התורם הוסיף בקשה לשמוע שהגיעה לידיים טובות, בקשה המשקפת את הקשר הרגשי לגורל החפץ שהיה יקר מאוד ללבו, ואשר אותו תרם בנדיבות וברוחב לב. הוא סיים באיחולי הנאה מן הרהיט והוסיף – "עם ישראל חי".  

"תרום מה שלא בא לך לתת" – אורלי רובינזון, מייסדת המיזם שרטטה עקרון מנחה שהיווה את הבסיס לאיסוף תרומות עוד מימיו הראשונים של המיזם, ובכך יצרה את הדנ"א שלו, תו איכות לפריטי ההאנגר שימשיכו במסעם וישמחו את המשפחה הבאה שתזכה בהם ויאפשרו לה לחוש עטופה בכבוד הראוי לה.

הפוסט תערוכת כלים יפים הופיע לראשונה ב-חזית הבית.

מיצג שהתחילה אותו אורלי, לאחר שיחה עם יפעת, בליקוט אבזרים אדומים ממחלקת כלי הבית מתוך רצון להדהד את מיצגי הכלניות קרמיקה הפזורות ברחבי ישראל כזיכרון לנופלים. הערמה האדומה המתינה לאדם הנכון שיבוא וירכיב אותה לכלל יצירה. ואז הגיע רונן, שבנה קונסטלציית סולם, ועליו התקין את החפצים. אביב הייתה זו שהציעה להוסיף את עץ הזית ואף צבעה באדום. כך המתין לו המיצג, עד שפגש בצביה, שזו הציעה להניח אותו בתוך העגלול, כסימן לבתים הזמניים ולנוודות המאפיינת משפחות רבות בתקופה זו. את העגלול הירוק היאה ניבי מקיבוצה והוא אכן שירת וגידל בתוכו דורות של ילדים. מיצג 'הבית האדום' הוא מיצג המאפיין את הדינמיקה בהאנגר כולו, האחד מתחיל, השני ממשיך, השלישי מסיים. לעיתים מוגדר הכיוון הכללי, ומשם הכול פתוח ליצירה חופשית.

מיצג

טקסט

הפוסט מיצגי האנגר הופיע לראשונה ב-חזית הבית.

מאז פרוץ המלחמה הוא ממשיך את הדיאלוג האומנותי בתוך ההאנגר ומחבר בין הדיסציפלינות השונות בנושא זמן ומקום. יחד עם המתנדבים, קבוצות מבקרים וקהילות שונות הוא מוביל יצירה שיתופית המבוססת על טכניקת הציור FLY, שאותה פיתח ואותה הוא מלמד ומציג ברחבי העולם. כאן הוא מצייר בשאריות חומר וצבע הנמצאים באותה העת בסדנה.

העבודה "שבעה" מורכבת משבעה לוחות עץ, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ויחד הם מציגים את ציר הזמן והמקום של מלחמת שבעה באוקטובר.

העבודות עשויות בטכניקה מעורבת של צבעים וחומרים מגוונים: צבעי שמן, זפת ואקריליק בשילוב צבעי יסוד ולכות, המשמשים בהאנגר לשיפוץ הרהיטים.

כקצין לוחם, ששהה ארוכות גם בעזה וגם בלבנון, טד מתמודד עם הרצון הטבעי המקנן בו להרמוניה ושלום, ובה בעת – עם הכורח להתמודד עם מלחמה ושכול.

וכך הוא מספר: "הייתי ב'שבעה' של מפקד צוות שנהרג לידי באל חיאם, האב אמר לי משפט שנחרט עמוק בליבי: 'לאבד בן זה כמן לאבד יד, שאתה ממשיך לנסות להפעיל מהרגע שאתה קם מהמיטה. אתה מנסה להפעילה שוב ושוב עד ש'נופל האסימון' – יותר לא תוכל למחוא כפיים.' חשבתי על המשפט הזה כבסיס לעבודת האומנות שלי על זוועות המלחמה, על האב שלא יוכל יותר למחוא כף. איך ניתן לתאר אובדן? איך לתאר כאב? איך לתאר אסון לא ייאמן, שטרף בכמה שעות את חייהם של כה רבים?

"העבודה 'שבעה' נוצרה מתוך ההאנגר. ניסיתי להביע את ציר הזמן והמקום של המלחמה הארורה הזאת ותוצאותיה. בכדי להמחיש חושך צריך לתאר את האור. בשלוש העבודות הראשונות התרכזתי במה שהיה: בפסטורלה של הקיבוצים, בלובן והחגיגיות של שמחת תורה, בשמחת החיים של פסטיבל נובה.

"העבודה הרביעית היא 'שבעה', והיא הביטוי האישי המיידי שלי לזוועות השבעה באוקטובר, וזו עבודה שהתחלתי וסיימתי ביום אחד.

"העבודה החמישית – 'מלחמה', מחולקת לשניים; בחלקה התחתון חטופים המתוארים בעיניהם הנוצצות בלבד מבין המחילות, ומעליהם – הרס המלחמה.

"העבודה השישית היא 'ההאנגר' – ביטוי לכוחות הטוב והאור שהתגלו בעם שלנו, שיתוף, חברות ומשמעות, הבאים לידי ביטוי במיזם הכל כך מרגש של חזית הבית.

"העבודה השביעית והאחרונה היא – 'לאן?' לאן אנחנו ממשיכים מכאן? ביטוי לתקוות שלי, ואני מקווה שגם של רבים אחרים, לארץ טובה ומכילה יותר ועתיד טוב יותר לילדים שלנו."

הפוסט מיצג השבעה הופיע לראשונה ב-חזית הבית.

קרדיטים: קרדיטים ליוצרי תערוכת עם שלם עושה בית

הפקת בתי העץ  – עדי ברזיין

נגריות מבצעות

• נגריית חזית הבית
• כינרתי נגרות
• בית המלאכה הקהילתי, ננסי כץ , זיכרון יעקב
• MESA בית לנגרות ולעץ,
• דודו דייזן, דודו כדיר
• יובל סגל בנייה בעץ
• רינג פרו מיכאל רינג
• סטודיו בובינגה, ישי בולטנסקי
• גן גנית – שאריות עץ רבות

עימוד המיצג – מיכל גרינברג

ביצוע הבתים – מתנדבי חזית הבית בשיתוף מאות מתנדבים מקהילות שונות.

הפוסט תערוכת עם שלם עושה בית הופיע לראשונה ב-חזית הבית.