את היום הראשון שהגעתי לאנגר אני לא אשכח. נדהמתי לראות את גודל המקום, כמות התרומות שמילאו אותו וכמות התרומות שהמשיכו לזרום פנימה ללא הפסקה. מייד מצאתי את מקומי במחלקת הסבלים (מחלקת ה"קרנפים" כפי שאנחנו קוראים לה).
זכור לי במיוחד כי סיימתי את היום באפיסת כוחות מוחלטת אך בתחושת סיפוק שלא ניתן לתאר במילים. בבוקר למחרת כבר הגעתי שוב.. ושוב..
מאז עברה שנה וחצי בה אני מתנדב בקביעות בהאנגר, בהם הכרתי חברים רבים שכבר מזמן הפכו למשפחה השנייה שלי.
אני מרגיש שההתנדבות בהאנגר מוציאה ממני את הצד הטוב ביותר שלי ונותנת לי תחושת סיפוק ומשמעות בתקופה הקשה שפקדה את כולנו.
