שבת בבוקר, בקפה מול הים, בדיוק שנה לשבת השחורה, ראש השנה. מנסה לתאר במילים מה זה בשבילי חזית הבית: בראש ובראשונה, אני מודה על ההכרות עם המון אנשים מיוחדים ונדירים, ועל הזכות להיות עם האנשים היקרים האלה, מתנדבי המיזם. נפלה לידיי הזכות הגדולה לטפל בפניות של המשפחות אלינו, בפניות של העקורים והפליטים, המשפחות שביתם נפגע, אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, ואלו שעדיין מחכים לחטופים שיחזרו. הזכות הגדולה הזו, ממלאת אותי כל יום מחדש. הזכות לראות אותם  מגיעים אלינו, לראות את העיניים שמאחורי המילים שנכתבו בחשש גדול, בטופס הדיגיטלי, ולראות איך הקליפות והמחסומים נושרים לאט לאט, ואיך אנחנו כולנו עוטפים אותם, וכשהם יוצאים חזרה לדרכם, הם כבר מחייכים. הם כבר חדורי תקווה שמכסה על היאוש. וזה מה שנשאר לכולנו, התקווה. אנחנו מפעל של תקווה. זוהי התמצית של המיזם העצום הזה, לדעתי.  אל תאבדו את התקווה, שנזכה כולנו לימים טובים יותר..