מתי גלייזר

"לכל בית יש את השפה שלו וחזית הבית מדברת את כולן"

נעים מאוד שמי מתי גלייזר ואני מנהלת שיחות טלפון עם אנשים רבים מרחביי הארץ מידיי יום כבר שנה. לא תיארתי לעצמי ששיחות אלה יובילו אותי להיות אחראית על תחום התרומות במיזם חזית הבית ומשם להיות שותפה בניהול המיזם, יחד עם משפחת רובינזון.

לנהל מיזם חברתי בסדר גודל כזה ובו 150 מתנדבים, מובילים, מתנדבים, תורמים, זו לוגיסטיקה מטורפת ועשייה אין סופית זו ואחריות גדולה בתחומים שונים.

אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי מנהלת מערך כזה גדול ואחראית על כל כך הרבה תחומים בפרויקט בסדר גודל כזה, עניני כספים, תרומות של תכולת בית ואף כיבוד לרווחת המתנדבים. ולהפתעתי תוך כדיי עשייה גיליתי כישורים רבים שלא ידעתי שקיימים בי שעזרו לי להתמקד בבנייה חדשה.

בעברי עסקתי בחינוך וקרימינולוגיה ולעולם העיצוב פנים הגעתי אחריי שנים מעבר לים, למרות שזה היה תמיד חלק מהותי בחיי.

בשנה האחרונה עם פרוץ המלחמה אני מתבוננת במשפחות המבקשות ליצור תחושה של בית מחדש, אני יודעת שבאמצעות הנדיבות של עם ישראל והעשייה שלי הדבר הזה מתאפשר וזה מעניק לי תשובה מנחמת. כמי שיצרה בתים במדינות שונות בעולם וחווה תחושת בית בשפות שונות, השפה של חזית הבית ללא ספק משאירה חותם. אני מודה על המפגש עם המיזם שאפשר לי לבטא את אהבתי לבריות ולשמר את האמונה שבי שהחיים חזקים מאיתנו וחייבים ולהמשיך.

מה-7 באוקטובר המושג "בית" קיבל פירושים נוספים ועימם – סימני שאלה רבים.

התכולה של בתים שונים הגיעה ממשפחות עם סיפורי חיים שונים ומגוונים. כל בית נושא את האופי המיוחד לו, כל בית  משמר את העבר שלו ו'מארח' את הדורות הקודמים לו.

בבתים רבים יש זיכרונות הנלווים לרהיטים ולחפצים שעברו מסעות שמחים ועצובים. ישנם בתים עם רהיטים וחפצים יקרי ערך אך ברובם הערך הוא משפחתי ורגשי ואף חושף אהבות ישנות. יש כאלה שעברו בירושה ויש שנקנו בעבודה קשה ואלה גם אלה עשו את דרכם להאנגר של חזית הבית.

מהיום הראשון שבו פתחנו את שערי ההאנגר באמצע פרדסים בעמק חפר, עשרות ישראליים נרתמו למיזם וביקשו לתרום.

אני מקבלת כבר שנה עשרות הודעות וואטסאפ ביום. פעמים רבות התקשיתי לעמוד בעומס, אבל תמיד הרגשתי שמאחורי כל פנייה  – קיימת תקווה לימים טובים יותר. הייתה לי תחושה שמאחורי כל ספה, שולחן, כסא או מיטה הסתתרה כוונה עמוקה יותר.

בעיניי היו אלה הודעות מעודדות:

הודעות של נדיבות

הודעות של נתינה

הודעות של אהבה

הודעות של דאגה

הודעות של רצון לקיים מצווה

הודעות של כמיהה לעתיד טוב יותר

הודעות שמביעות רצון להיות חלק בתקומה

הודעות של חסד

הודעות שמביעות סולידריות

הודעות שמושיטות יד לאחינו המפונים

הודעות שרק מבקשות לעשות טוב לאחר…

את התרומות המיוחדות אספו אנשים לא פחות מיוחדים, אשר שתרמו מזמנם ונרתמו למאמץ לנסוע למקומות שונים ברחבי הארץ בשעות שונות ומשונות, תמיד עם חיוך והרגשה טובה.

לכולם היה ברור שזהו מאמץ מיוחד המהווה נדבך בתקומתם של תושבי העוטף וצפון המדינה".

יעל בר פסח

"הגעתי לחזית הבית כנהגת עם הטנדר הענק של בעלי.

הבנתי שיש לי יכולת לחבר בין מי שרוצה לתרום ולתת ובין מי שכל-כך צריך את התרומות האלה.

בתקופת החורף הייתי מעבירה את הלילה לפני איסוף תרומות, בהקשבה לחלון, שלא ירד גשם כדי שאוכל להעמיס רהיטים בבוקר ולנסוע להאנגר והם לא יירטבו.

מתחילת הקיץ אני מעמיסה ביחד עם עמיחי, בעלי, רהיטים בשעות הערב, כדי להזיע טיפה פחות, ובמשך כל הלילה אני מקשיבה לחלון בתקווה שלא יקחו את הרהיטים מהטנדר.

עוד מעט דאגת הגשם תחזור. ככה או ככה, כל הלילה אני חושבת על הרהיטים ועל המשמעות שלהם עבור האנשים בבתים אליהם יגיעו. לא פעם אני חולמת איך אני מארגנת ומסדרת רהיטים, חושבת על ההאנגר ועל משימות שצריך לעשות שם. חזית הבית נכנסה באופן כל-כך עמוק ומשמעותי לחיי ותמיד זה מפתיע אותי, כשהדברים שקשורים להאנגר מעירים אותי בלילה ולא רק הדאגה לחיילים הפרטיים שלי.

ההובלות וההתנדבות בחזית הבית נותנות לי להרגיש שאני עושה משהו כל-כך משמעותי. אני חולייה מקשרת ומחברת בין עם ישראל הטוב והנדיב שתורם באהבה ובין המשפחות המפונות שכל-כך צריכות את החיבוק האהבה ותחושת הבית.

השיחות עם התורמים, המפגש עם האנשים, החיבוק והשמחה לקראתי כל פעם שאני מגיעה עם הטנדר עמוס בתרומות להאנגר, יחד עם העבודה הפיזית והמאמץ, נותנים לי הרבה כוחות להתמודד עם הדאגה והמציאות הקשה בחוץ.

כל הקיץ אמרתי שאנחנו מזיעים את החרדות שלנו החוצה בעבודה הקשה בחזית הבית ויוצאים לעולם בתחושה, שעם נתינה ואהבה ואנשים כמו שאנחנו פוגשים כאן, כבר טיפה יותר טוב במדינה האהובה והכאובה שלנו.

יעל בר פסח, אמא ל-3 חיילים, נהגת – מובילת רהיטים, אחראית משמרת ומפיצת אנרגיה טובה בחזית הבית"